מוקדם מידי להספיד את בית החולים ומותג ברמה כזו יש לשמור עליו ולטפחו אלא שההתנהלות של ראשי בית החולים ומנהליו במהלך השנים האחרונות אינה רק שערורייתית ברמה מקצועית -ניהולית ומוסרית, אלא  שחובה על כל מי שיתמנה לנסות ולהבריא את המוסד הזה, לא רק לעסוק בהבראת המוסד אלא לחקור לעומק את אופן התנהלות בכיריו בחיפוש אחר היבטים פליליים של ממש ולמצער, ישנם היבטים כאלו.

       בית חולים אינו אלא מפעל ענק המעסיק לעיתים אלפים ואף עשרות אלפי עובדים באופן ישיר ועקיף, מפעל הצורך כמויות עתק של חומרי גלם, ציוד וידיים עובדות ומייצר מוצרים יחודיים  והם מרפא ורפואה.

         השילוב בין מוסד פרטי הנתמך בחלק ניכר מתקציבו מקופת המדינה, מהכנסות מביטוח רפואי וקופות חולים הנתמכים גם הם ע"י האוצר, ומנגד, משווקים תוצרתם , משמע, את היכולת לרפא, גם ללקוחות מחו"ל, המשלמים באופן שונה מהצרכנים המקומיים, דהיינו מטבע זר, על ידי מאות מתווכים ומאכרים, יוצר פתח חמור ופרוץ להתנהלות בלתי כשרה, בכל רמה אפשרית במדרג ההתנהלות במוסד.

אין זה סוד כי רמת הרפואה בישראל הינה בין הטובות בעולם  ואילו רמת האישפוז והטיפול התומך, הינה בין הגרועים בעולם ואין האשם בהיעדר ידיים עובדות או עובדים בלתי מיומנים. מדובר בהזנחה פושעת מבחינה תקציבית וניהולית ומכיוון שיש בישראל בתי חולים אחרים בהם המצב שונה וטוב יותר, רק השוו לביה"ח אסותא במתחמיו השונים, היה ראוי לבחון מה קרה ב"הדסה" שהביא את המוסד לגירעון של למעלה ממיליארד ₪ והסכום עדין אינו סופי.

נדמה כי הפריצות, היהירות והתחושה ש"אני ואפסי עוד" הם בראש הגורמים ליצירת הגירעון. כשמנהל בית חולים הינו בעל עבר מצטבר של כישלונות ניהוליים ואיש אינו יכול היום לקבוע בוודאות מדוע ואיך התקבל למלא את התפקיד הבכיר. כשמנהל בית החולים כלל  אינו איש ניהול וכל הכשרתו והשכלתו מסתכמים בפן הרפואי והמחקרי, טוב ככל שיהיה בתחומו, כששיקולי אישפוז נקבעים לא ע"י הדחיפות והצורך הרפואי אלא על מנת להתהדר בהצלחות או  או משיקולים פוליטיים, וכשאין ביקורת אמיתית וחיצונית לאופן הוצאת כספי התקציב אל מול הכנסות המוסד, ההתדרדרות הינה מהירה ביותר ואין זה משנה אם מדובר בחנות מכולת שכונתית או במוסד המטפל במאות אלפי לקוחות מידי שנה.

      ובמה הדברים אמורים. אם לדוגמא רכישות בית החולים  של ציוד רפואי, מכונות, מכשירים וציוד מתכלה נעשה אפילו במסגרת תקציב הרכש השנתי ואולם מצד שני, חלק גדול מההכנסות נעלם בדרך ואינו נכנס לחשבון המוסד, מה הפלא שבסופו  יום, אין כסף לשלם עבור הציוד או שכר העובדים?

אם לדוגמא, השכר המשולם לעובדי החברה ברמות השונות אינו עומד בקנה אחד עם יכולת המוסד לעמוד בהתחייבויות אלו  וזאת משום שחלק נכבד מההכנסות הופך לוירטואלי כשמנגנונים רבים נבנו במיוחד לצורך העלמת הכנסות אלו, מה הפלא שאין הון לממן את ביטוחי האחריות המקצועית של העושים במלאכה?

כפי שציינתי בתחילת המאמר, בית חולים אינו שונה ממפעל קטן או מחנות מכולת בכל הנוגע לצורך ולהכרח לעמידה ביעדים ובתקציב אלא בגודל המוסד ובמידת מורכבות הניהול. אין גוף כלכלי בעולם שיוכל לאורך זמן לעמוד בהתחייבויותיו אם חלק מהכנסותיו נעלמות בדרך ומוסטות לכיסים פרטיים של חלק מעובדיה הבכירים, או לגורמים חוץ מוסדיים אחרים.

השר"פ , שלכשעצמו יכול להיות פתרון נפלא למצוקה תקציבית ויכול במינון נכון להיטיב עם כל אוכלוסיית מקבלי השירות, יכול באותה המידה לשמש למספר מצומצם של בכירים ומקורבים כמנוף להתעשרות מהירה ובלתי כשרה כשהיא נעשית על חשבון הקופה הציבורית ומבלי שאותם נהנים ישלמו עבור רכישת האמצעים לקיום השר"פ.

במילים בוטות יותר. אם בית החולים רוכש ציוד ומלאי על חשבון תקציבו ואינו מחייב את נותני השר"פ בחלקם היחסי בהוצאות הרכש, הרי שבית החולים כמוסד ממשלתי ציבורי נושא על גבו את הוצאות אותו שר"פ ומצד שני הכנסות השר"פ אינן מוחזרות לציבור אלא מנותבות לכיסים של אנשים בודדים. צאו וחישבו כמה כסף חסכו לעצמם אותם מקורבים לשר"פ ומי מימן בסופו של יום את הרכישות  עבור השירות שנתנו. המידע שפורסם לפיו מהכנסות השר"פ רק 15 אחוז הופרשו לטובת ביה"ח, מציג מצב סקנדליסטי להחריד ועושק הציבור הרחב לטובת מספר מצומצם של נהנים בעלי הון המוטסים מחו"ל לצורך ניצול ציני של הטוב שבטיפול הרפואי  מבלי לשלם את עלותו האמיתית.

לו היו מנהלי בית החולים מזהים בזמן את המצוקה התקציבית וזועקים לממשלה, ניתן היה להבין כי יש בעיה. ואולם  נדמה כאילו אותם מנהלים התעלמו לחלוטין מהאפשרות שבית החולים יקרוס משום ש"בנו" על השלטון, קרי משרד האוצר, הבריאות  ומשרד ראש הממשלה, שיגאלו אותם ממצוקתם בבוא היום,  ואילו את השמנת והקצפת מאותם חולים הבאים מחו"ל בהמוניהם, המקבלים יחס מועדף וטיפול מצוין, יקבלו נבחרים ומעטים מצוות הבכירים והרופאים הגוזרים קופון כפול, הן משכרם הממשלתי והן מהשלמונים ששילשו לידיהם אלו מחו"ל, והכל על חשבון יכולת האישפוז עבור הישראליים.

עתה, מופיע מנהל בית החולים בארשת חשובה ומציע כי בעצמו ינסה להבריא את המוסד. האיש שהרס וקלקל, נכשל ופגע, הוא המועמד מטעם עצמו להבריא את המוסד.

זו לא הבראה וסופה לכישלון.

כדי להבריא את בית החולים ולהחזירו לפסי יצור נורמטיביים, יש להשית על בית החולים מערכת חדשה של מנהלים בפיקוח ביהמ"ש, תוך עצירה מוחלטת של ה"חגיגה" שהתנהלה במקום ע"י אותם אלו שכיום מנסים להסתיר את כישלונם על דרך הצעת תוכנית התייעלות והבראה.

דרוש מישהו שאינו נתון לסחיטה או לאיומים, אינו כרוך אחר תפקיד פוליטי או אחר במערכת הציבורית בעתיד, מומחה לניהול ואבחון תקלות ואי סדרים, ורק אדם כזה בראש מערכת שלמה של עוסקים במלאכה, יוכל לנסות, תוך ביצוע מהלכים כואבים אך הכרחיים, להביא את בית החולים הדסה למצב תקין. וכן, מדובר בגוף פרטי וככזה, גם העובדים יאלצו לה\וותר ולתרום מכספם ומהכנסתם לטובת המוסד בו הם רוצים להמשיך לעבוד. איש לא ינקה מהצורך לתרום, קטן כגדול ועל פי גודלו…

*הכותב, עוה"ד עזרא גולדמן, מתמחה בהקפאת הליכים ובהבראת חברות.